למרות המגורים שלי בפרבר שקט, רחוק ממרכז לונדון, ההתרחשות סביב פטירתה של המלכה אליזבת נוכחת בחיי, במיוחד לאור יום השבתון המיוחד בממלכה הבריטית.
בבית הכנסת היהודי בשכונה קובעים גם תפילה לכבודה, משפחות שאני מכירה נוסעות לראות את הפרחים והתור מסביב. בגן הילדים מסבירים לילדים שהמלכה מתה ומדברים על מושג המוות, וחברים מהארץ שואלים בוואטסאפ האם נטרח לנסוע לשם כי אנחנו “בתוך ההיסטוריה”.
ואני, שמגיעה ממשטר לחלוטין לא מלוכני, חושבת על התפקיד שמילאה המלכה בתוך עם שרובו הכיר שליטה אחת בלבד כל חייו.
מה התפקיד שלה בעצם?
לא באמת צריך היום מלוכה, כנראה. אנחנו יודעים ממדינות דמוקרטיות אחרות שהשלטון מתנהל בהם גם בלי כתבי מינוי מהמלכה.
התפקיד שהיא מילאה הוא להיות מושא, ובשפה הפסיכואנליטית – אובייקט.
להיות אובייקט אומר למלא תפקיד אליו מופנים רגשות, פנטזיות, דחפים של אחרים, ובמקרה של המלכה אליזבת, אחרים רבים מאד מאד, יותר מאומה.
זה לא תפקיד שקל להחזיק, כמו שהרגיש כל מי שאי פעם “זרקו” עליו רגשות, כעסו עליו או קינאו בו, השליכו עליו דברים שלא קרו כי “מישהו” היה צריך לעשות אותם, בעבודה או בבית (כשילדים קטנים עייפים, או מתבגרים נמצאים בלהט גיל ההתבגרות, לפעמים מיד ההורים הופכים ל”הכי רעים בעולם”, ומהווים אובייקט שזורקים אליו כמעט כל מה שרע בעולם).
אבל זה עונה על צורך, וזה מה שאני חושבת שאליזבת עשתה. היא זיהתה צורך, וניסתה ככל יכולתה לענות עליו ממקום של ענווה ושירות לאחר.
עכשיו, צורך הוא דבר שמשתנה עבור אנשים שונים. יש מי שאוהב לראות את ההתבגרות של הנסיכים, כי זה מסמל להם את חלוף הזמן או סתם כי זה חמוד. יש מי שצריכה משהו לפנטז עליו, לחשוב איך נראים חיים עשירים בטירוף, מגורים בארמון ללא דאגות פרנסה (אבל תמיד יש דאגות אחרות).
יש גם לתת אישור למה “נכון” לעשות בעולם, דרך נימוס, דרך השינוי הפמיניסטי שהמלכה הובילה (למשל, כשהיא התגייסה ושירתה כמכונאית רכב במלחמת העולם השנייה. אני מניחה שהרבה נשים באותה תקופה אמרו לעצמן ולגברים סביבן – אם המלכה יכולה לעזור בצבא, אז גם אני…).
בכך היא לקחה את נטל התפקיד, וידעה גם להחזיק בו ולהחזיר את מה שהיא רוצה שהוא יהיה. לסובב את התפקיד שלה אל משמעויות שהיא זו שיצקה אותן לתוכו, בתוך עולם שמאד השתנה ב70 שנות שלטון.
לאנשים שונים יש צרכים מורכבים שונים, ובכך היא ענתה עליהם, במסירות, בהתמסרות ובצורה מעוררת הערכה ובכך היא שירתה את העם.
אבל אני חושבת שזה לקח שהוא גדול יותר –
אומרים שהתפקיד עושה את האדם ואת זה אני לוקחת מהשבועות האלו של אבל בממלכה.
יש פה תפקיד שהיה יכול להיות חלול, פנים נחמדות עם כתר שמנופפות להמון מבעד למרכבה.
בריטניה הייתה מתקיימת כנראה גם ללא מוסד מלוכה, אבל היא יצרה ועיצבה את התפקיד של מי שנושאת בכתר, הפכה את עצמה לגורם מאחד בעל ערך והציבה את עצמה במקומות בהם היא הרגישה מועילה.
זה לקח שניתן לקחת להרבה מקומות אחרים בחיינו.
בכל קבוצה אנושית אני יכולה לצנוח לתפקיד אבל גם לעצב לי אותו, גם אם הוא לא רשמי ואפילו אם על פניו מיותר.
מהן קבוצות אנושיות?
זה מתחיל במשפחה
(מה התפקיד של אחות גדולה? הוא לא מוגדר אבל יכול להיות סופר משמעותי. אילו תפקידים יש לאבא לילדים שכבר גדלו ומחוץ לבית? התפקידים שיקח לעצמו. ואלו תפקידים הייתי רוצה למלא או לנכס לעצמי? ומה קשה לי לעשות?)
ועד עסקים , חברות ובטח בסטארטאפים שבהם אדם אחד יכול לתפור לעצמו תפקיד ולהיות משמעותי הרבה יותר מהטייטל שלו, כי היא מחליטה שהיא תהיה ה”נינג’ה” של התחום המתפתח.
אז כן, אפשרי להפוך את עצמך, את התפקיד או המקום שלך, למשמעותי, לכזה שמשנה תפיסות עולם, למקום שמהדהד קדימה. זה לא רק עניין של לאיפה נולדת או באילו כישורים ניחנת.
זה גם עניין של בחירה.
*
*
בתמונה – העיתון שחילקו בסוף השבוע בסופר על הספסל בגינה לידינו
מקסים