הכל היה לה כל הזמן לחוץ.
לחוץ וצפוף ועם לו”ז, העבודה, הילדים, הזמן לקניות ולבישולים, אפילו לכיף שלה, פגישת חברות בקאנטרי, הייתה מגיעה תמיד עם הלשון בחוץ. בערב הייתה מתמוטטת על הספה, רואה משהו בטלוויזיה על חיים שחשבה שלעולם לא יהיו לה, עם בריכה וציפורניים משוחות בלק אדום, מדמיינת עצמה מישהי שרוקדת עם הילדים בסלון מטופח.
כשהגיעה הקורונה, היא התחילה להשתבלל, להתכנס פנימה אל הבית.
לאט לאט היא וויתרה על כל מה שהיה אפשר לעשות בחוץ, הילדים נשארו בבית והיא איתם. לא היה צריך לקום להתאפר, לא היה צריך להסיע לחוגים ולארגן תיק לגן. העבודה הוציאה אותה לחל”ת, והיא קצת דאגה כלכלית אבל בגלל שבעלה עבד היא ידעה שהם יסתדרו. ולא היו כבר תשלומים לצהרון ולחוגים, ולא קניות על הדרך בקניון לפי תמונות אופנתיות מ”לאישה” שתמיד הצטברו לכמה מאות שקלים, ואפילו לא ארטיקים בגינה ומשולש פיצה כדי לתקתק ארוחת ערב.
אז הם הוציאו פחות והיא התחילה לישון יותר טוב. בהתחלה היא חשבה שהיא לא תשרוד את היום אחרי יום, כל יום עוד גזירות עד שהצטופפו בדירה שלהם בלי לצאת כבר שבועות. אבל היא גילתה שהיא בעצם אוהבת אותם, את הילדים שלה ואת הדירה. היא לא התאפרה בשביל אף אחד, ועכשיו היא ניסתה, בשביל הכיף, את כל הלקים שתמיד שמרה בארון.
הם הפסיקו לשים כסף בצד לחופשה השנתית באוגוסט, לא יכלו. והיא לא התבאסה מזה. ובלילה היא חלמה שוב ושוב שהיא בעצם עכשיו בחופש. ממש כאילו הסדינים של המיטה הם של בית מלון והתמתחה לאט לאט. ומשהו בתוכה זז. היא התחילה בסתר לחשוב שעכשיו זה קצת כמו חופשה. והקטנה שלה, שתמיד הייתה צורחת בהתארגנות בבוקר, התחילה להתרפק עליה ולהנות מדגדוגים ואפילו באיזה יום, שלושת הילדים הכינו לה קפה למיטה, וזה היה טעים לא פחות. והיא שמחה והיא הרגישה איך איכשהו, בתוך המשבר, פחות לחוץ לה.
איזה יום הם באו בהצעה שלפני הקורונה הייתה נראית לה מטורפת. הם מצאו בריכה מתנפחת בארון והיא – מופתעת מעצמה – הסכימה לפתוח אותה בסלון אחרי שקיפלה את השטיח היפה שלה, ואפילו למלא במים ולזרוק כמה בלונים פנימה. הילדים היו בעננים. וכשבעלה חזר הביתה, הוא מצא את אישתו והילדים צוחקים, במסיבת בריכה עם מוזיקה, בסלון, והיא חייכה אליו, אוחזת בכוס משקה ביד מטופחת, עם ציפורניים משוחות בלק אדום.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
הסיפור עוסק בחוויות של אנשים רבים כעת, בזמן משבר הקורנה. ההסתגרות בבית נתפסת אצל גיבורת הסיפור בתחילה כמשהו שעשוי להיות מאיים. זה מתנגש עם מה שהיא למדה או חונכה אליו, שצריך להספיק המון. בהתחלה נראה כי ה”תרבות” ומה ש”צריך להספיק” מכתיבים את היום-יום שלה, כאשר היא לעיתים רוכשת פריטים אופנתיים שהיא לא רוצה, או חולמת על חיים של אחרים, כמו שהטלוויזיה משדרת. במהלך ההסתגרות המציאות הפנימית שלה מצליחה לגבור על מה שהתרבות מכתיבה.
יחסי הגומלין בין המציאות הפנימית והחיצונית שלה משתנים.
בתוך חיי הנפש שלה, בחלומות ובהרהורים היא נזכרת, שבתוכה פנימה היא אוהבת להיות בבית ולא רק בחופשהה ניתן למצוא הלך רוח שהוא לא מלחמה על הזמן שלה. כאשר יש לה יותר שקט להקשיב לעצמה, היא מגלה שמה שמתרחש בנפשה פנימה נעים בעיניה. וזה מאפשר לה להפתיע את עצמה עם הילדים ולגלות שלמעשה העולם הפנימי שלה ביקש פחות, ולא יותר, על מנת להיות מסופק.