ספרים היו תמיד חלק ממי שאני. בערך מהרגע שלמדתי לקרוא התמכרתי לחוויה הזו של להכנס לעולם אחר באמצעות הקריאה. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלי ספר טוב שמלווה אותי ליום, יומיים, שלושה, עד שהוא מסתיים.
בשנים האחרונות, הצטרפה לרשימת הקריאה שלי ספרות מקצועית שמלווה ומעשירה את העבודה הקלינית והמחקרית שלי. אבל מעולם לא זנחתי את האהבה לקריאה של ספר טוב, כזה שבו מתוודעים לעולם אחר, למספרת שחיה חיים אחרים. החלטתי שיש מקום לשתף גם בספרים שאני קוראת, בבלוג המחודש שלי J . ואיזה כיף לפתוח בלספר על ספר שהוא לציבור הרחב, פרוזה קריאה וזורמת, שהקריאה בו משיקה כל כך ופותחת טפח אל העולם המקצועי שלי.
“עד שתתחילי לדבר” הוא ספרה של גליה תנאי, פסיכולוגית קלינית שעוסקת ומלמדת מיינדפולנס ובודהיזם (וגילוי נאות – גם למדנו למשך תקופה, בחפיפה מסויימת, באוניברסיטת חיפה). הספר מתאר את העובר על ליאורה, רופאה פסיכאטרית במחלקה סגורה ופתוחה, ושירה, השוהה באשפוז בכפייה, אשפוז אליו הגיעה במהלך ביקור בארץ. שירה חיה בהודו במנזר בודהיסטי, ומתפתחת כנזירת זן. הספר היה חד וריאליסטי אבל השאיר הרבה מקום למחשבה. הוא החזיר אותי בצורה חיה גם למה שמתרחש בתוך מחלקות פסיכאטריות, לפחות אלו שאני מכירה ועבדתי בהן. הוא מתאר היטב את הניסיון האמיתי והכנה לעזור בכלים מוגבלים בתוך מערכת שגם היא מוגבלת, מלאת רצון לעשות טוב אבל נעה ונדה בין כל כך הרבה אילוצים, בין מחשבות על מה שאמיתי ומה שאיננו אמיתי, ומה זה בכלל לעשות טוב למישהו, שהנפש שלו זועקת… אני יכולה רק לשער כי גם התיאור של המתרחש במהלך הלימוד והתרגול הבודהיסטי מתואר בדרך אותנטית ואמיתית.
הספר זכה בפרס שרת התרבות בתחומי היצירה הספרותית לשנת 2016, והוא מומלץ, לטעמי גם למי שלא מתכנן לבקר בעולם הפסיכאטרי או בעולם הבודהיסטי, אבל רוצה הצצה.